Chill-Out!
נולדתי בפריפריה - מרחב שבו הטאבו החברתי לא רק קובע מה מותר ומה אסור, אלא גם מחלק את האנשים לשתי קטגוריות: אלו שמורשים לדבר ולפעול, ואלו שעלולים להישפט אם יעזו להיות שונים מהם. ביליתי את שנות נעוריי בתוך הארון, מפחד להיות מנודה, מפחד להיות לבד. נתתי לכל אחד לראות בי את מה שהוא רצה. לבשתי מסיכות בלי סוף עד שעולם נוצץ ונועז נחשף בפניי.
עברתי לגור בעיר הגדולה ושם התחיל המסע. העיר בה ״הכל מותר ומותר בה הכל!״, המסיכות ירדו ומה שהיה פעם אסור, עכשיו מתפרץ החוצה כי מותר!. מצאתי את עצמי כחלק מקהילה שעטפה אותי באנשים כמוני, חברים, והבדידות נשארה מאחורי. צעדתי לעבר חופש בלתי מתפשר ויכלתי להיות אני.
הזמן עבר והבנתי שלחופש יש מחיר. התגלתה בפני קהילה דיי דרשנית , מעט קיצונית ונצלנית, אך קהילה שמציעה חוויות וחגיגות אין סופיות שמעמידות אותך במבחן הפומו- אי אפשר לפספס כלום!.
מצאתי את עצמי חיי ונושם את שבלונת חיי הקהילה, מוקף בחברים. יוצאים למסיבה, ריפרש קטן בבית ומשם מהר לאפטר כי מי שלא שם? לא קיים! עייף? קח עוד באמפ! לא עוצרים מחמישי עד שבת, ואחרי האפטר? לא הולכים לישון. יש צ׳יל לכל מי שעוד לא ״נפלה״ . לא, צ׳יל זאת לא מנוחה, בשונה מהמונח בפריפריה, במרכז זאת מסיבת סקס שהכניסה אליה עוברת סלקציה קשה. נראה טוב! קח תכתובת, מכוער- תישאר בודד ומנוכר.
החוויות הפכו ל״שגרה״, אוקיי עוד מסיבה. מהרמות למנוחות, ממגע מוכר, לתחושה של רתיעה. מה שהיה אסור מותר ומה שמותר היום אסור מחר. זה היה בהסכמה? או בדעת לא צלולה מהכדור או האבקה עברתי הטרדה?. מעומס של המון על אחד חזרתי להרגיש לבד.
מה שעוצבתי להיות כבר לא נמצא...
הקווים האדומים והגבולות נחצו ואולי אין כבר דרך חזרה...
ומתוך הרגשות התעוררה בי שאלה: זאת הדרך היחידה?
למדתי בראש ובראשונה לשמור על עצמי גם אם זה אומר לעמוד מול סערה.
השייכות האמיתית לא נמדדת בהכרה, אלא באנשים האמיתיים שנמצאים סביבך ורואים אותך!.
עברתי מסע ארוך אבל מופלא. משקוף ובודד- צללית לא מזוהה ,להיכרת עם הרגשת שייכות עוטפת וחמה. הכל מותר ומותר הכל כל עוד הגבולות והקווים האדומים שלי עומדים לצידי ואנו שומרים אחד על השני.
